הסכם אוקטובר
- ראשית הסוף
בניגוד למלחמה הפולנית הקלה מיתקפת וראנגל בצורה
ישירה על המורדים. וראנגל היה נחוש בהחלטתו להשתמש בכל בעל-ברית אפשרי. כבר ב-13
במאי 1920 הוא פירסם פקודה לגייסותיו לתאם את פעולותיהם עם מאכנו ועם קבוצות
אנטי-בולשיבקיות אחרות; כתוצאה מכך פירסמו עיתונים בולשביקיים טענות בדבר שיתוף
הפעולה בין מאכנו לבין וראנגל. ב-18 ביוני שלח הפיקוד הלבן זוג שליחים אל מאכנו
(קולונל וקפטיין), עם הצעות רשמיות לשיתוף פעולה נגד האדומים. העניין נידון בפגישה
של פיקוד המורדים ב-9 ביולי: הקולונל נורה והקפטיין נתלה. על גופתו התלויה הוצמדה
כרזה: "אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה שיתוף פעולה מצד מאכנו עם המשמרות
הלבנים, ואם איזשהו מטה לבן ירצה לשלוח שליח נוסף - הוא ייתקל בגורל דומה לגורלו
של זה". מאכנו פירסם הצהרה הקובעת מה נעשה בנידון, כסתירה להאשמות
הבולשביקים.
זה מוסכם על כל הצדדים שהיוזמה לפעולה משותפת נגד
וראנגל באה מצד המאכנוביסטים. הצעות בנידון נשלחו בטלגרף על-ידי מאכנו לחארקוב
ולמוסקבה, לראשונה ביולי, ואחר כך באוגוסט. היסטוריונים סוביטיים משערים שמאכנו
אולץ לעשות זאת בלחץ דעת-הקהל הכללית של האיכרים; ארשינוב מעיר הערה משמעותית
יותר: אילו היה על מאכנו לבחור בין וראנגל לבין הבולשיביקים, הגורם החשוב היה
שההמונים היו מעדיפים את הבולשביקים - זה נכון שהבולשביקים שיקרו להם ורימו אותם,
אך האויב העיקרי של ההמונים היה עדיין וראנגל. קובאנין משער כי מטרותיו של מאכנו
בנסיון התקרבות זה היו: הראשונה, להבטיח את תבוסתו וראנגל, והשניה - לזכות באפשרות להסתנן אל תוך הצבא האדום
ולהסית ולשכנע חלק נכבד מהגייסות האדומים. אפשר שבסיבה השניה היא אמיתית. אולם
בתקופה זו נטה מאכנו פחות מתמיד לפעול על פי תוכנית ארוכת-טווח; יתכן שהוא סמך
בצורה עיוורת על מזלו., על כל פנים, מה שברור הוא שמאכנו היה מנסה ומסכן כל דבר
בכדי לחסל את וראנגל. הוא נשאר עד הסוף האויב הבלתי מתפשר של הלבנים.
הצעותיו של מאכנו לאדומים נותרו ללא מענה עד ספטמבר.
אז פתח וראנגל במיתקפתו הגדולה: ברדיאנסק נכבשה בסערה, ואחריה גוליאי-פוליה,
אלכסנדרובסק, סינלניקובו ויקטרינוסלב. לקראת סוף החודש (ספטמבר 1920) הגיע נציב
בולשביקי אל מטה הפיקוד המאכנוביסטי; אחר כך נשלחו שני נציגים מאכנוביסטיים
לחארקוב, ונערך משא-ומתן בדבר הסכם, בין ה-10 וה-15 לאוקטובר.
ההסכם נערך בשני חלקים, חלק צבאי וחלק פוליטי. הפרק הצבאי
הכיל ארבעה סעיפים:
1. צבא המורדים ישמור על אירגונו הפנימי, אך יהיה
כפוף מבחינה מיבצעית לפיקוד האדום הגבוה.
2. צבא המורדים לא יגייס ולא יקבל לשורותיו כמתנדבים
עריקים מהצבא האדום.
3. על מאכנו הוטל לפרסם הכרזה בחתימתו, אשר תודפס
ותופץ גם על-ידי השלטונות הסובייטיים, הקוראת לאוכלוסיה לא לנקוט בשום פעולה
עויינת כלפי הצבא האדום או כלפי הממשלה הסובייטית.
4. משפחות חיילי צבא המורדים, נמצאות באיזורים
המוחזקים על-ידי הסובייטים, תקבלנה זכויות שוות לאלה של משפחות חיילי הצבא האדום.
הפרק הפוליטי הכיל שלושה סעיפים:
1. כל המאכנוביסטים והאנארכיסטים המוחזקים במאסר
על-ידי הסובייטים ישוחררו מייד.
2. למאכנוביסטים ולאנארכיסטים יינתן חופש ביטוי מלא,
חופש ביטוי הכפוף רק לדרישות הצנזורה הצבאית, ובתנאי שלא יפורסם דבר המרמז על
נטייה להפלת השלטון הסובייטי. השלטונות הסובייטיים יספקו למאכנוביסטים
ולאנארכיסטים את האפשרויות הטכניות לביטוי דיעותיהם.
3. למאכנוביסטים ולאנארכיסטים תהיה הזכות המלאה
להשתתף בבחירות לסובייטים מקומיים, כולל הזכות להיבחר. תהיה להם גם הזכות להשתתף
באירגון הקונגרס הכל-אוקראיני החמישי של הסובייטים, העתיד להתכנס בקרוב.
לפרק הפוליטי היה גם סעיף רביעי כתוספת, אשר גרר
ויכוחים רבים, ואשר עליו סירבו הנציגים הבולשביקיים לחתום; הם שלחוהו לדיון לסמכות
גבוהה יותר. בסעיף זה נאמר כי באיזורים המוחזקים על-ידי המורדים תיצור האוכלוסיה
ותשמור על סדר חברתי וכלכלי אוטונומי חופשי משלה - איזורים אלה ישתלבו בהתאם לכך
בצורה פדרטיבית עם רוסיה הסובייטית בדרך של הסכמים, שיושגו לאחר דיונים ומשא-ומתן
חופשיים עם המשרדים המתאימים של הממשלה הסובייטית (הכוונה כנראה למשרד החוץ).
המאכנוביסטים לחצו על הבולשביקים לפרסם את כל נוסח
ההסכם מייד. הפרק הצבאי הופיע בעיתונות הבולשביקית בגלוי ובמהירות, אך פירסום הפרק
הפוליטי התעכב זמן מה. דבר לא זז בנוגע לסעיף הרביעי של הפרק הפוליטי, אשר - כפי
שמבהיר קובאנין - היה בפירוש בלתי מתקבל על הדעת עבור הבולשביקים. אולם, הופיע
מסמך סובייטי רשמי שהבהיר כי מעולם לא עזר מאכנו לווראנגל, וכי הטענות כאילו עשה
כן - לא היו נכונות.
הוחל גם בביצוע שלושת סעיפי הפרק הפוליטי. מספר
מאכנוביסטים ואנארכיסטים, שהיו עצורים בבתי-כלא סובייטיים, אכן שוחררו. ביניהם היה
גם וולין, אשר הגיע לחארקוב, והחל לפרסם שוב את "נאבאט" ופתח בהכנות
לכינוס ועידה אנארכיסטית נוספת בחארקוב לקראת סוף השנה.
הבולשביקים חשו בבירור שאמצעים אלה היו נחוצים כדי
להבטיח שיתוף פעולה מלא מצד הצבא המאכנוביסטי. הם לא זילזלו בכוחו של וראנגל,
ושאפו לאחד את כל הכוחות האפשריים לקראת מה שעתיד היה להיות מסע קרבות קשה וממושך.
היסטוריון סובייטי כותב שההסכם עם מאכנו "הוצדק על-ידי התנאים
האיסטראטגיים". אבל, כפי שקובע קובאנין בפשטות, לא היתה כל כוונה מהצד הבולשביקי
לשמור על ההסכם, ברגע שיחלוף ערכו הצבאי. חודשים מספר אחר כך, כאשר וולין שוב היה
בכלא, אמר לו חוקרו - איש ה"צ'קה": "כאשר נזקקנו למאכנו - ידענו
כיצד לנצל אותו, וכשלא נזקקנו לו יותר, כאשר הו הפך, בעצם, למיטרד - ידענו כיצד
להיפטר ממנו אחת ולתמיד".
יהיה זה חסר תועלת להעמיד פנים כאילו הכוונות
המאכנוביסטיות היו טהורות לגמרי. כולם היו מודעים בפירוש לעובדה שהתנגשות נוספת עם
הבולשביקים בוא תבוא, והם היו נחושים בדעתם לדאוג לכך שרעיונותיהם, ולא רעיונות
הבולשביקים - יגברו לבסוף. אך נראה שהם לא הכינו תוכניות מעשיות. הבולשביקים
האשימום בבגידה, ונתנו להאשמות אלה פירסום נרחב. אולם, האשמות אלה מוצדקות רק אם
מביאים בחשבון את הכוונות, אך לא אם מביאים בחשבון פעולה חשאית רצינית.
המאכנוביסטים תלו תקוותיהם בהתעוררות רגשות אהדה עממיים כלפיהם, גם בכפרים וגם
בתוך שורות הצבא האדום. אך להתפתחות כזו נחוץ היה זמן, והמאורעות קרו מהר מדי
עבורם.
בפעם הזו לא הצטרף מאכנו אל יחידותיו בחזית. הוא חזר
לגוליאי-פוליה - ההזדמנות הראשונה שלו לחזור הביתה בביטחון יחסי לאחר תשעה חודשים
של לחימה קשה. אליו הצטרפו מטה-הפיקוד שלו וכשלושת-אלפי מורדים.
מיתקפת-הנגד של הצבא האדום נגד וראנגל היתה
ספקטקולרית במהירותה ובהצלחתה. בתחילת נובמבר גורשו הלבנים מהיבשת, ומערכת עמדות
פרקופ - שהגנה על מבואות חצי-האי קרים - נכבשה. באמצע נובמבר הגיעו החדשות
לגוליאי-פוליה: סופר כי הצבא האדום, ואתו כמה יחידות מורדים בפיקודו של קארטניק,
צועד על סימפרופול; איש מטה-הפיקוד של מאכנו העיר: "זהו סוף ההסכם. בתוך שבוע
יתקיפו אותנו הבולשביקים".
מידת החשיבות שייחסו הבולשביקים למאכנו הוכחה על-ידי
המידה, המהירות, השלמות והיסודיות של ההכונת שעשו לחיסולו. (וולין, המסתמך על
מקורות הנראים מוסמכים, מביא העתקי מיברקים המוכיחים כי לנין הראה עניין אישי
בנושא זה). ב-23 בנובמבר לכדה ה"ראזוודקה" תשעה סוכנים של השירות החשאי
הבולשביקי בגוליאי-פוליה. בחקירתם הודו כי נשלחו על-ידי מפקד הדיביזיה ה-42 (של
הצבא האדום), ומשימתם היתה לאתר את מקום מגוריהם של מאכנו וקציניו הראשיים ולעקוב
אחריהם; כמו כן הוטל עליהם להישאר שם עד שיגיע הצבא האדום, לבואו ציפו תוך יומיים.
ראש-המטה של מאכנו התקשר בקו הטלגרף הישיר לחארקוב, הביע מחאה חריפה ודרש את מעצרם
של מפקד הדיביזיה ה-42 והאחראים האחרים. מחארקוב ענו כי ודאי קרתה אי-הבנה: הם
יפתחו בחקירה. בשיחה טלגרפית נוספת, יום או יומיים אחר כך, הובטח מחארקוב שהעניין
יסודר לשביעות רצונם של המאכנוביסטים. כאשר דחקו בהם בעניין הסעיף הרביעי של הפרק
הפוליטי של ההסכם (המאכנוביסטים המתינו בקוצר-רוח לאישורו על-ידי מוסקבה), ענו
מחארקוב שגם בנושא זה עתיד לבוא פתרון משביע-רצון.
בחארקוב נקבע לוולין ראיון עם ראקובסקי (ראש ממשלת
אוקראינה הסובייטית) ל-25 בנובמבר; המשטרה התנכלה מספר פעמים לקוראי "נאבאט",
בניגוד להסכם אוקטובר. גם וולין לחץ לאישורו המהיר של הסעיף הרביעי. ראקובסקי
הבטיח כי שני העניינים יבואו לפתרון מניח את הדעת בקרוב. באותו לילה נעצר וולין,
יחד עם אנארכיסטים אחרים, ו"נאבאט" נסגר. הנציגים המאכנוביסטיים, שנשאו ונתנו
בעניין הסכם אוקטובר, ושהו בחארקוב בציפייה לגמר הדיון על הסעיף הרביעי, נתפסו,
הועברו למוסקבה והוצאו שם להורג.
במטה הצבא האדום במליטפול חתם פרונזה, ב-23 לנובמבר
1920, על צו מס. 00149, המורה על שילוב מלא של כל יחידות המורדים בצבא האדום. צו זה
לא פורסם בפומבי עד אמצע דצמבר. ב-25 או ב-26 בנובמבר הוזמן מפקד הכוחות
המאכנוביסטיים בקרים אל נקודת הפיקוד של הצבא האדום שם, ומשבא - נתפס ונורה.
היחידות המאכנוביסטיות כותרו, אך 250 פרשים הצליחו לפרוץ את הכיתור, והצטרפו לאחר
זמן אל מאכנו.
ב-26 בנובמבר תקף הצבא האדום את גוליאי-פוליה בכוח.
מאכנו הוקף לגמרי, אך הוא נלחם ופרץ לו דרך החוצה, אסף תגבורות, התקיף התקפת-נגד
וכבש מחדש את הכפר. בהתנגשות זו הובסה הדיביזיה ה-42 של הצבא האדום ונתפסו (על פי
ארשינוב) 6000 שבויים, שמהם הסכימו אלפיים לשרת אצל מאכנו, והיתר נשלחו לבתיהם.
שלושה ימים אחר כך הביס מאכנו שתי דיביזיות אדומות
נוספות, ושוב הצליח לשבות המון שבויים, שמהם התנדבו רבים להצטרף אליו.
התפתחות זו הביאה לכך ששלטונות הצבא האדום הקדישו
תשומת-לב רצינית לעניין; אורגן כוח מיוחד, עם כיתות-יורים, שהועד לתפוס עריקים
ולמנוע את הפצת החדשות. למשך כמה ימים השתררה הרגשה אופטימית במטה הפיקוד
המאכנוביסטי: הורגש כי כל מה שנחוץ היה עוד נצחום אחד או שניים, והמלחמה נגד
הבולשביקים תסתיים בהצלחה. אך הצבא האדום המשיך להזרים תגבורות: פעמיים נוספות
כותר צבא המורדים והוכרח ללחום ולפרוץ את הכיתור, ובכל פעם היה מחיר הנצחון כבד
יותר. איכרים דיווחו כי לא פחות מארבעה גייסות של הצבא האדום נמצאו בתהליך של
ריכוז והכנה. בפגישה של סובייט המורדים המהפכני הוסכם כי לא נותר סיכוי להחזיק
באיזור גוליאי-פוליה, והצבא המאכנוביסטי נסוג צפונה.
היה זה חורף קשה במיוחד. הצבא האדום החזיק בכל צמתות
הדרכים החשובות בכוח, ובמשך רוב הזמן נעו המאכנוביסטים בשדות הקפואים. יותר צפונה,
לא רחוק מקייב, הם נאלצו לנטוש בשלג את הארטילריה שלהם ואת המטען הכבד. בשמונת
החודשים של לחימה מתמשכת שבאו אחר כך כיסה מאכנו בתנועתו את כל שטח אוקראינה.
מפרובינציית קייב הוא היכה מזרחה, כשהוא עוקף את פולטבה, קורסק וחארקוב. בדיוק
בתקופה זו, 1300 ק"מ צפונית משם, נלחמו מלחי קרונשטאדט תחת סיסמאות דומות
כלשהו לסיסמאותיו של מאכנו; איננו יודעים אם הידיעות בדבר קרונשטאדט הצליחו להגיע
אליו.
הוא נפצע קשה, וכשהגיע שנית לדרום - בתחילת מארס 1921
- נאלץ להינשא בעגלה. הוא עבר דרך איזור גוליאי-פוליה, הגיע אל חוף הים השחור ופנה
מזרחה לאורך חופו של ים-אזוב. בדרכו שנית צפונה נפצע שוב ליד גוליאי-פוליה; אך
לקראת בואו לנקודת המיפגש של גייסותיו - אותה קבע לפרובינציית פולטאבה לחודש אפריל
- כבר החלים בצורה מספקת כדי לרכב על סוס.
ב-1921 נמצאו עדיין הצבאות הסובייטיים בכוננות
מלחמתית, אך לא היה כבר שום אויב חיצוני פעיל. כל המכונה הצבאית שלהם בדרום-רוסיה
היתה פנויה לחיסולו של מאכנו ולתמיכה באירגוני המדינה, המפלגה וה"צ'קה",
בעבודתם לשילוב הכפרים האוקראיניים (במדינה הסובייטית). הסיפור של 1920 חזר שנית
במלואו, אך הפעם נטו כפות-המאזניים הרבה יותר לצידו של השלטון הסובייטי. ראוי
לציין כי, למרות הפעלתם של אמצעי התוכנית הכלכלית החדשה ("נא"פ") בראשית
1921, שנועדו לסלק את רוב הגורמים להתמרמרות האיכרים, המשיכו דוחות הצבא האדום
להתלונן על התמיכה שניתנה למאכנו על-ידי הכפריים.
ארשינוב משחזר מכתב, שנכתב מאוחר יותר על-ידי מאכנו
לידיד, בו הוא מתאר את "הסיוט" של אותם חודשים אחרונים. היו גם נצחונות;
במרבית המקרים יצא מאכנו מהתנגשויותיו עם הבולשביקים כשידו על העליונה. מפעם לפעם
כבש עיירה, ואז היתה פעולתו הראשונה לתפוס את מכונת-הדפוס המקומית ולהדפיס כרוזים
בדרישה לסובייטים חופשיים. היו גם רגעי עידוד, כמו בשעה שמשלחת איכרי צ'רניגוב באה
אל אחת מיחידותיו להציע את תמיכת האיכרים. אך במאבק בין הכוחות הלא-שווים נידלדלו
מקורותיו בהדרגה. הוא עצמו נפצע בתקופה אחרונה זו שש פעמים, פעמיים בצורה קשה.
מתוך שלושה-עשר המפקדים העיקריים הכפופים לו, שנימנו על-ידי וולין (ואשר כללו את
ידידיו האישיים הקרובים ביותר של מאכנו), ארבעה נהרגו עוד לפני הקרע הסופי עם
הבולשביקים מנובמבר 1920.
במשך ששת החודשים הבאים איבד מאכנו את כל תשעת
האחרים: שניים נתפסו ונורו בקרים; שניים נישבו - וגורלם אינו ידוע; אחד הוצא להורג
בידי ה"צ'קה", וארבעת הנותרים נהרגו בקרב. האבידות בקרב חיילי השורה היו
כבדות מאד. בגלל האינטנסיביות של המירדף, ובשל קשיי האספקה, נאלצו אנשי מאכנו
לפעול ביחידות קטנות יותר ויותר. כוחות משימה קטנים היו נשלחים לפעול בצורה עצמאית
- ולרוב לא שבו. בתחילת אוגוסט 1921 הבין מאכנו כי לא יוכל עוד להמשיך, וב-13
לחודש הו אחצה את הדנייפר בפעם האחרונה - בין אורליק לבין קרמנצ'וג - בדרכו מערבה.
ב-16 לאוגוסט הוא כותר על-ידי האדומים, אך הצליח לפרוץ את הכיתור ואף תפס שלל:
שלושה-עשר מיקלעי "מאכסים" ושלושה מיקלעי "לואיס". אבידותיו
היו שבעה-עשר אנשים. נערך קרב נוסף, ב-22 לאוגוסט, והוא נפגע שוב - הפעם בצורה
אנושה - ושוב נאלץ להינשא בעגלה.
ב-26 באוגוסט, כמעט בטווח-ראיה של הגבול, נערכה
ההתנגשות האחרונה. בערב ה-28 באוגוסט 1921 חצו הניצולים - מאתיים וחמישים במספר -
את הדנייסטר אל תוך שטח רומניה.
גלות
ארשינוב לא התלווה אל מאכנו בדרכו לרומניה. הוא חזר
אל חוגי המחתרת האנארכיסטית באוקראינה וברוסיה הגדולה, שם כתב את ההיסטוריה של
התנועה המאכנוביסטית. בסיום העבודה הוברח כתב-היד החוצה, ופורסם בברלין.
וולין התגורר באותו זמן בכלא טאגאנקה במוסקבה. בקיץ
1921 הוא פתח בשביתת רעב, אשר שימעה הגיע אל באי הקונגרס הבינלאומי של האיגודים
המקצועיים האדומים, אשר התכנס אז במוסקבה. נציגים אנארכיסטיים מצרפת ומספרד פעלו
לעמנו, וכתוצאה מכך שוחרר על-ידי הממשלה הסובייטית, שגירשה אותו אל מחוץ לטריטוריה
שלה.
מאכנו וכוחו הקטן פורקו מנישקם ונעצרו על-ידי
הרומנים. ממוסקבה נשלחה סידרה של הודעות דיפלומאטיות חריפות - בתביעה להסגרתו. יש
יסוד להאמין כי השלטונות הרומניים העדיפו להעלים עין כאשר ברח מאכנו וחצה את הגבול
הפולני.
בפולין נאסר שוב והועמד לדין באשמת "פעילויות
אנטי-פולניות" באוקראינה. הוא זוכה בדין, נסע הלאה לדאנציג (גדאנסק) ונאסר
שוב. במשך כל הזמן הזה פעלו למענו אירגונים אנארכיסטיים בינלאומיים, ולבסוף הורשה
לעבור לפאריס, והשתקע שם.
תקופת חייו האחרונה היתה בלתי-מאושרת. הוא היה עני
מרוד. לפני שעזה את אוקראינה הוא חפר והוציא אחד ממטמוני-הזהב שהחביא, אך סכום זה
אזל במהירות. חייו הסוערים הילאוהו, ובריאותו נפגעה. אף פעם לא הצליח ללמוד לדבר
צרפתית.
וולין מספר על "הקושי שעמד בפניו - להתאים את
עצמו לנסיבות כה שונות מדרך חייו הקודמת". הוא היה נתון למצבי-רוח משתנים,
נטה לוויכוחי-סרק וסבל מהתקפות של דיפרסיה קיצונית.
מאכנו החל לעבוד על זכרונותיו. וולין ניסה לעזור
ולסדר את כתב-ידו הבלתי קריא. כרך ראשון הושלם ויצא-לאור עוד בחייו, אך הוא הסתכסך
אחר כך עם וולין, ושני הכרכים נוספים - שנערכו אף הם בידי וולין - הופיעו רק לאחר
מותו.
הוא מת ב-1935 ואפרו נקבר בבית הקברות Pere
Lachaise.
בשולי הדברים
במקורות רבים, במיוחד במקורות סטאליניסטיים או... ציוניים,
מתוארת התנועה המאכנוביסטית כ"פוגרומיסטית". אין ספק כי בצבא המורדים
היו איכרים רבים, שהיו נגועים באנטישמיות. הסיבות לאנטישמיות העממית באוקראינה, או
לפחות חלק מהן, ניתנו בספר זה בפרק "היהודים באוקראינה". נוסף לאלה היתה
קיימת אצל האיכרים איבה מסורתית לתושבי הערים, והאחרונים היו בחלקם הגדול יהודים
ופולנים. אני מוכן אף להאמין שאיכרים תומכי-מאכנו ביצעו פוגרומים; אך כאן נשאלת
השאלה - אם ניתן היה לקשר את התנועה המאכנוביסטית לפוגרומים אלה, מדוע לא הזכיר
זאת פוטמן במחקרו?
על כל פנים, יחסנו אל תנועה פוליטית חייב להיות ברור:
עלינו לבדוק מה היתה המדיניות התיאורטית והמעשית לגבי גילויים אנטישמיים. על פי
מחקרו של פוטמן התשובה ברורה - פיקוד צבא המורדים הוקיע כל גילוי של אנטישמיות,
תוך הבנת הרקע החברתי שלה, והעניש בחומרה את האשמים. (מדיניות דומה ננקטה גם
על-ידי הצבא האדום, שאף בתוכו לא חסרה אווירה אנטישמית).
פוטמן מתגלה כחסר-אמונה באפשרות הקמת סדר כלכלי חופשי
מלמטה. בעיית שכרם של פועלי-הרכבת או שאלת האיכר התמים בדבר הגשר שהתמוטט, קיבלו
תשובות קולעות בתנועת הפועלים המהפכנית, ולא רק מצד האנארכיסטים. מאכנו ענה יפה
לפועלי-הרכבת - עליהם להשתלט על המסילה, לגבות דמי-שימוש מהמשתמשים בשירותה,
ולכסות מכספים אלה את שכרם. שאלת האיכר עולה תמיד, בלבוש זה או אחר, במשך ההסברה
המהפכנית. אמת, אנשים מתקשים להבין כיצד תוכל חברה להתקיים ללא מרות של מיעוט, ללא
שלטון, ללא כפיה. מי ירוקן את פחי האשפה? מי ינקה את הרחובות? מי יבנה את הגשר?
במילים אחרות - מי יעשה עבורנו את העבודות הלא-נעימות, אך הנחוצות? התשובות לכל
אלה יינתנו על-ידי האזרחים עצמם, במועצותיהם. הם יכולים לקבוע תורנויות, הם יכולים
להקדיש יום, או כמה שעות, בשבוע להתגייסות כללית למטרות אלה. אם ירגישו כי הם
מתקשים לחיות ללא ביצוע העבודות הנחוצות, תהיה להם המוטיבאציה לבצע אותן בעצמם.
ואם יחסרו כישורים טכניים לביצוע עבודה מסויימת, תמיד ניתן להזמין אנשי מקצוע
לעזרתם, ולשלם להם בעבודה שוות-ערך. דווקא הנסיון שעשו איכרי גוליאי-פוליה ב-1918,
כאשר החליפו את עודף יבולם בתוצרת תעשייתית - על-ידי התקשרות ישירה וחופשית עם
פועלה התעשייה המוסקבאים, דווקא נסיון זה מוכיח כי סדר כלכלי חופשי מלמטה אינו דבר
שבאוטופיה, אלא דבר מעשי ובר-ביצוע.
מפלגה ומהפכה
בעיית איסור הפעילות המפלגתית על-ידי התנועה
המאכנוביסטית דורשת הסבר. התיאוריה האנארכיסטית אומרת כי עם השלמת המהפכה החברתית
יתבטא "ביטול המדינה" בשליטת ההמונים העמלים על כל העניינים הנוגעים
להם. באיזורים המאכנוביסטיים זה הובן כך: המהפכה החברתית בוצעה - האדמה הועברה
לאיכרים, בתי-החרושת לפועלים. כעת נותר רק להבטיח כי ההמונים העמלים יחליטו בעצמם,
בסובייטים שלהם, כיצד לנהל את חייהם ללא הפרעה.
מפלגה פוליטית שואפת מעצם טבעה להגיע אל הגה השלטון,
אל ראש המנגנון המדיני. (אפילו מפלגות מארכסיסטיות רבות, החורתות על דגלן את
הסיסמא של ביטול מוסדות המדינה, רואות בביטול המדינה רק פעולה שתבוא בעתיד, בסופו
של תהליך גוויעת המדינה. וזאת משום שהמדינה היא מוסד שנועד לשמור על פער מעמדי,
שנועד לשמור על ההגמוניה של המעמד השליט. כאשר יבוטלו המעמדות תפסיק המדינה ממילא
להיות חיונית, והיא תגווע בהדרגה יחד עם העברת תפקידיה המינהליים לידי ההמונים. אם
כך, ניתן לומר כי גם עבור מארכסיסטים מהווה "ביטול המדינה" צעד מתקדם).
האנארכיסטים והמאכנוביסטים ראו את תפקידם בסיוע
להמונים העמלים להשתחרר משלטון המעמד השליט, ומשלטון מדינתו של מעמד זה. מעתה חייב
להיפתח השלב של ניהול החברה בידי ההמונים עצמם. לפיכך, כאשר בוטל השלטון המעמדי
בחברה, אין גם צורך במוסדות-מדינה שישמרו על שלטון זה. במצב שכזה, מפלגות פוליטיות
(ותהיינה מהפכניות ככל שתהיינה), השואפות - מעם טיבן - לשלטון, שואפות גם לקומם את
מוסדות המדינה, ובהכרח תפגענה באפשרויות המוני העמלים לנהל את חייהם בעצמם. מפלגה
בשלטון רוצה לנהל את החברה בעצמה - היא איננה סומכת על המוני העם שיעשו זאת
"כמו שצריך". ועם זאת, הריהי מחזירה את הגלגל אחורנית - ממצב שבו
"אין שלטון" - כלומר, שבו ההמונים מנהלים בעצמם את ענייניהם, למצב שבו
"יש שלטון", כלומר, שבו מנהלת המפלגה (עבור ההמונים) את העניינים.
אם לא ניכנס לוויכוחים סמאנטיים, הרי
"הדיקטאטורה של הפרולטאריון", במובן של המיבנה האירגוני לדיכוי שרידי
המעמד השליט, היתה קיימת גם באיזורים המאכנוביסטיים. אך בשום פנים לא היתה זו
"הדיקטאטורה של מפלגת הפרולטאריון", כפי שהיה המצב ברוסיה הסובייטית.
האיסור על פעילות מפלגתית נבע, אם כן, מתוך תיאוריה
של חברה סובייטית, שאינה בלעדית לאנארכיסטים. עם זאת ניתן להתווכח אם האיסור על
פעילות מפלגתית עולה בקנה אחד עם "חופש ההתארגנות". הצד השני של המטבע,
חופש הפעילות המפלגתית, טמן בחובו סכנה ממשית מאד של השתלטות מפלגה אחת על המהפכה,
תוך כדי דיכוי כל החירויות הדמוקראטיות.
מחובתנו על כן לבחון עניין זה בהבנה, ולהיזהר מהוקעה
חד-משמעית. ההצדקה הרעיונית להמשך קיומו של צבא-המורדים היתה - לשמור על חירותם של
ההמונים לנהל את חייהם בעצמם. ואם כך, מהו תפקידו של אירגון מהפכני בתוך האיזור
המשוחרר והמוגן? על האירגון המהפכני לעודד גילויים של יוזמה עצמית, התארגנות עצמית
ופעולה עצמית של ההמונים במאבק המהפכני, ולהפיץ בקרב ההמונים את תודעת יכולתם
לשלוט בגורלם ולנהל בעצמם את התהליך החברתי.
האירגון המהפכני חייב לסייע לתהליכי שיחרור עצמי,
אישי וחברתי, להתסיס כל תא של החיים החברתיים. תפקידו של האירגון הסוציאליסטי
המהפכני אינו לתפוס את השלטון בידיו-הוא ולהחזיק בו, אלא לסייע ככל יכולתו לתפיסת
השלטון והחזקתו בידי מועצות (סובייטים) נבחרות על-ידי ההמונים. תפיסת השלטון בידי מועצות
כאלה מהווה את סימן ההיכר ואת הצעד המכריע של מהפכה סוציאליסטית. ואילו תפקידי
המועצות הם: להוות צורת התארגנות-עצמית של ההמונים; בתאים הייצרניים תפקידן לנהל
את תהליך הייצור בכל מפעל, תוך כפיפות לתכנון מרכזי - שגם הוא ייקבע על-ידי
ההמונים באמצעות מועצותיהם. בזמן הראשון יהיה גם מתפקידן לארגן התגוננות המונית
נגד נסיונות קונטר-מהפכניים מצד שרידי המעמדות עדיפי-הזכויות. שלטון מועצתי, מעצם
טיבו, אינו יכול להיות שלטון של מיעוט נגד הרוב, אלא מהווה הוא את הצורה להשתתפות
דמוקראטית רחבה של ההמונים בניהול התהליך החברתי כולו.
המועצות בדרגים השונים (המפעל הבודד, האיזור וכו' -
עד למועצה הכל-ארצית) נבחרות באורח דמוקראטי; הנציגים המהווים את המועצות אינם נהנים
משום זכויות-יתר והמאנדאט של כל נציג ניתן בכל-עת לביטול על-ידי בוחריו. במצב כזה,
כל נסיון של מפלגה פוליטית להוציא מידי ההמונים את הישגיהם ולמלא את תפקידיהם
בעצמה, הוא ניסיון נגד-מהפכני.
התנועה המאכנוביסטית מילאה בעצם שני תפקידים
היסטוריים. היא ביצעה את המהפכה הדמוקראטית לשחרור לאומי של העם האוקראיני ואת
המהפכה החברתית בעת ובעונה אחת. בהיותה תנועה אינטרנציונליסטית של עם מדוכא, היא
הדגישה כי מהפכתה מהווה חלק מהמפכה הפרולטארית הרוסית. המחווה של משלוח חיטה
לפועלי פטרוגראד ומוסקבה (הרוסיים) הרעבים היה - לצד מחווה של סולידאריות
איכרית-פועלית - גם מחווה אינטרנציונליסטי. סירובם של המאכנוביסטים להשתלב שילוב
מלא ברוסיה הסובייטית לא נבע מתירוצים לאומניים, אלא מסיבות פוליטיות ברורות - הם
חששו שהמפלגה הבולשביקית תשתלט גם על המהפכה שלהם, ותפגע בחרות פעולתם של הסובייטים
האוקראיניים. והוכחות להתנכלותה של המפלגה הבולשביקית לאופוזיציה מהפכנית
ולסמכויותיהם של הסובייטים לא חסרו.
הסעיף הרביעי של הפרק הפוליטי של "הסכם
אוקטובר" מוכיח בפירוש כי, גם נוכח סכנות אלה נשארו המאכנוביסטים
אינטרנציונליסטים עד הסוף - הם היו מוכנים להתקשר בקשר פדרטיבי עם רוסיה
הסובייטית. לחובתה של המפלגה הבולשביקית יש לומר כי, על אף נכונותם המוצהרת
והמוכחת של המאכנוביסטים לשתף פעולה תמיד עם הבולשביקים נגד האויב המעמדי, לא היתה
המפלגה הבולשביקית (בהנהגת לנין וטרוצקי) מוכנה להסכים לקיומה של חברה סובייטית שונה
בגבולה של רוסיה הסובייטית. דיכוייה של המהפכה החברתית באוקראינה מכתים את
ההיסטוריה המהפכנית של הבולשביקים לא מפחות מדיכוייה של מרידת קרונשטאדט.
מהפכה אגרארית
התנועה המהפכנית באוקראינה מהווה דוגמא ליכולתה של
האיכרות, כאלמנט מהפכני, לגלות מרץ מהפכני לאורך תקופה ממושכת ונוכח מכשולים
עצומים. המהפכות בסין ובווייטנאם הבהירו זאת הבהר היטב מאוחר יותר. אין בכך כדי
להמעיט את תפקידו וחשיבותו של מעמד הפועלים לביצוע המהפכה החברתית. אולם לגבי
המאבקים לשיחרור לאומי, שהתחוללו בארצות הקולוניאליות במהלך המאה ה-20, יכולה היתה
המהפכה האוקראינית להוות דוגמא חיובית ממשית, אם לא היתה נדחקת לקרן-זווית קטנה של
הספרות המהפכנית.
כדאי גם לבחון את התשובה המאכנוביסטית לבעיה
האגרארית. לאחר ביצוע המהפכה האגרארית והפקעת אדמות האחוזות הגדולות, נותר בכפר
האוקראיני - כמו בכפר הרוסי - הריבוד החברתי. שכבת ה"קולאקים" לא
התחסלה. בכפרים נותרו איכרים שבבעלותם היו שטח קרקע גדולים יותר מאשר לאחרים.
כיצד, אם כן, יש לפתור בעיה זו?
התשובה הבולשביקית היתה: יש להמשיך את המהפכה
האגרארית בדרך של פילוג האיכרות, בדרך של עידוד מלחמת המעמדות בכפר בין
ה"קולאקים" לבין דלת-האיכרים. כאשר העויינות בין שתי שכבות אלה כבר היתה
קיימת, ביצעו האיכרים העניים את המשימה בעצמם, או עם תמיכה מעטה מבחוץ. כאשר
העמידו עצמם ה"קולאקים" נגד המהפכה - ניתן היה למצוא גם צידוק לדיכויים
בכוח, ולכפיית המהפכה האגרארית על הכפר מבחוץ. זה היה המצב בכללותו ברוסיה
הסובייטית. באוקראינה נשמרה הסולידאריות בין השכבות השונות בכפר בגלל ההיסטוריה
המשותפת של הדיכוי הלאומי, נגדו נאבקו כולם (חוץ מבעלי האחוזות, כמובן). לפיכך
היתה זו טעות לעורר את מלחמת המעמדות בכפר האוקראיני, כאשר האיכרות בכללה ניצבה לצד
המהפכה, וכאשר מלחמת-האזרחים התנהלה עדיין במלוא-עוצמתה. טעות זו היתה עלולה לדחוף
את ה"קולאקים" להחליף צד. גם כאשר הבינו זאת הבולשביקים, לא שינו
ממדיניותם. כי באוקראינה היתה למדיניות זו מטרה נוספת - פילוג האיכרות נועד להחליש
את מעמדה של תנועה מהפכנית "מתחרה", התנועה המאכנוביסטית, ולהקל על
הבולשביקים את כפיית שלטונם שם.
לפי דעתי צדקו המאכנוביסטים בהשאירם את פתרון
הבעיה החברתית בכפר לעתיד. עם שוך הקרבות
עתידה בעיה זו להיפתר במסגרת הדיונים וההחלטות של המוסדות העממיים הנבחרים. במקרה
כזה, אם יתנגד המיעוט (ה"קולאקים") להחלטות הרוב (האיכרים העניים) תתפתח
בכפר מלחמת מעמדות אותנטית, שרבים סיכוייה להסתיים בנצחון הרוב.
גם בשאלת הקולקטיביזציה השיבו המאכנוביסטים תשובה
משכנעת ביותר. הבולשביקים הלאימו חלק מהאחוזות הגדולות, וכפו על האיכרים להצטרף
לחוות-הממשלתיות שהוקמו במקומן (הסובחוזים). שיטת ההחרמות-בכוח של התבואה במשך
מלחמת-האזרחים ניכרה חלק גדול של האיכרות מהמהפכה. עם תום מלחמת האזרחים קצרו
הבולשביקים את פרי-הבאושים של מדיניותם. הם נאלצו לפרק חלק ניכר מהסובחוזים,
ונאלצו אף לעודד את המגמות הזעיר-בורגניות בקרב האיכרות, כדי להבטיח אספקת מזון
פועלי הערים הרעבים. ולבסוף, כשפתח סטאלין ב"קולקטיביזציה", היה צורך
לבצע אותה בדרך של מאסרים, הגליות ורציחות המוניות (ולא רק של
"קולאקים"); האיכרים העניים הורגלו לסובלנות המישטר כלפי השכבות האמידות
בכפר, ונטו אז פחות לשיתוף פעולה עם השלטונות אשר הונו אותם בעבר.
המאכנוביסטים ראו בקולקטיביזציה תהליך, תהליך הדרגתי,
שיבוצע על-ידי האיכרים מרצון. הקמת קומונות מרצון היא תהליך ממושך. קודם-כל יצטרפו
רק המהפכנים ה"אידיאליסטים" לקומונות. אם יוכיחו אלה כי דרך הקומונה
מאפשרת רמת-חיים גבוהה יותר לחבריה מאשר רמת-חייו של האיכר בעל-האדמה, יש להניח
שבהדרגה ימירו רוב האיכרים את שיטת עיבוד האדמה לשיטה קולקטיבית.
באוקראינה לא הונח למהפכנים להוכיח את דרכם. אולם
במקומות אחרים נוסתה שיטה זו ברפובליקה הדמוקראטית העממית של תימן (דרום-תימן),
למשל, הוקמו בכל איזור קולקטיבים חקלאיים על-ידי המהפכנים, שקיבלו תמיכה מאסיבית
מהממשלה (בעיקר מכונות חקלאיות), הצליחו מבחינה כלכלית - ופלאחים רבים הקימו גם הם
קולקטיבים חקלאיים, או הצטרפו מרצונם לקולקטיבים קיימים.
מדינה ומהפכה
התנועה המאכנוביסטית הוכיחה כי, בניגוד לאנארכיסטים רבים
שחלמו על העתיד הרחוק והתעלמו מהבעיות המעשיות של ההווה, היא לא היתה תלושה
מהמציאות. אולם, זאת אי-אפשר לומר על התנועה האנארכיסטית ברוסיה בכללה.
האינטלקטואלים האנארכיסטיים שהצטרפו אל מאכנו לא היו מוכנים לכל פשרה עם המציאות.
הפתרונות ה"פראגמאטיים" - אף שלא נעדרה מהם השפעת התיאוריה האנארכיסטית
- כמו בנושא דרך בחירת המפקדים בצבא, לא עלו בקנה אחד עם העקרונות
ה"טהורים" שלהם. אנשים אלה לא היו מוכנים לתמוך בתנועה אשר לא תבטא
ותבצע את כל עקרונותיהם. כישלונה של התנועה האנרכיסטית ברוסיה, כשלון שנבע מהניתוק
בינה לבין ההמונים ומדבקותה בדוגמות שהתנגשו עם המציאות המהפכנית, מהווה הוכחה
ברורה לכך, שזרמים אידיאולוגיים רבים בתוך התנועה האנארכיסטית לא היו מסוגלים
להתמודד בהצלחה עם תביעותיו של מאבק מהפכני. אולם, רעיונות אנארכיסטיים היוו כל
הזמן גורם שאילץ את המהפכנים המארכסיסטיים להתמודד עמם, ולהבהיר לעצמם את
השקפותיהם, ובמיוחד את השקפתם על המדינה.
לנין בספרו "המדינה והמהפכה", שנכתב
באוגוסט 1917, מוצא לנכון להבהיר את ההבדלים שהוא מוצא בין המארכיסטים לבין
האנארכיסטים:
"1. המארכסיסטים, בהציבם לפניהם כמטרה את ביטולה
הגמור של המדינה, רואים מטרה זו כניתנת להגשמה רק לאחר ביטול המעמדות על-ידי
המהפכה הסוציאליסטית כתוצאה מהשלטת הסוציאליזם, המביא לידי גוויעתה של המדינה;
האנארכיסטים רוצים בביטולה הגמור של המדינה לאלתר, בלי שיבינו מה הם תנאי ההגשמה
של ביטול כזה.
2. המארכסיסטים רואים הכרח בזה, שהפרולטאריון, לאחר
כובשו את השלטון המדיני, יהרוס לחלוטין את מכונת-המדינה הישנה, בהמירו אותה בחדשה:
אירגון הפועלים המזויינים כמתכונת הקומונה; האנארכיסטים - בעומדם על דעתויהם בדבר
הצורך להרוס את מכונת-המדינה, לא נהיר להם, עם זה, במה ימירה הפרולטאריון וכיצד
ישתמש בשלטון המהפכני; האנארכיסטים שוללים, אפילו, את השימוש בשלטון המדינה על-ידי
הפרולטאריון המהפכני, את הדיקטאטורה המהפכנית שלו.
3. המארכסיסטים תובעים את הכשרתו של הפרולטאריון למהפכה
בדרך ניצולה של המדינה בת-זמננו; האנרכיסטים שוללים דבר זה".
בנקודה השלישית דעתי היא שלנין צודק, ולא
האנארכיסטים. אולם, הטענות האחרות שלו מופנות לאנארכיסטים מסויימים מאד, ודאי לא
לאנארכיסטים מסוגם של באקונין או מאכנו, למשל. שני אלה היו מסכימים בוודאי גם
לניסוח הבא של לנין:
"משמעותה של המהפכה היא בזה, שהפרולטאריון הורס את
'מנגנון-ההנהגה' את כל מנגנון המדינה, בהמירו אותו במנגנון חדש, והוא - הפועלים
המזויינים. קאוטסקי מגלה 'יראת כבוד שבאמונה טפלה' לגבי ה'מיניסטריונים', אולם
מדוע לא ניתן להמירם, נניח, בוועדות מומחים ליד מועצות-הפועלים-והחיילים שכל
השלטון בידיהם?" (כל ההדגשות
במקור).
אכן, קיימים כאן הבדלים סמאנטיים. האנארכיסטים לא היו
מכנים את "שלטון המועצות" בשם "שלטון"; הם גם לא היו מכנים את
המערכת הדמוקראטית של הפועלים המזויינים "מנגנון", אך זאת בגלל המורשת
האנארכיסטית הסולדת ממושגים אלה, ולא בגלל תוכנם הממשי. הבדל סמאנטי זה בולט גם
בקטע הבא, בו מסתמך לנין על ויכוחו של מארכס עם האנרכיסטים:
"כנגד האנרכיסטים מבכר מארכס להציג את השאלות
בצורתן החריפה והבהירה ביותר: במגרם את עול הרכושנים, האם צריכים הפועלים 'להתפרק
מנשקם' או להשתמש בנשק זה נגד הרכושנים כדי לשבור את התנגדותם? והרי שימוש שיטתי
בנשק על-ידי מעמד אחד נגד משנהו מה כינוי לו - אם לא 'צורה חולפת' של מדינה?"
חד וחלק. אך נותר רק לאתר את האנרכיסטים האלה,
הקוראים לפועלים "להתפרק מנשקם". ודאי שאם היו כאלה, הם היו מיעוט
פאציפיסטי קטן. ואם שימוש שיטתי בנשק על-ידי מעמד אחד נגד משנהו הוא, עבור מארכס
ולנין "צורה חולפת" של מדינה, הרי חלק נכבד מהאנארכיסטים, לא רק
המאכנוביסטים, יאמרו: שימוש שיטתי בנשק להגנת המהפכה בידי ההמונים - כן! אך אנו לא
נכנה זאת בשם "מדינה". והוויכוח באמת יורד לדרגת ויכוח סמאנטי גרידא!!
אנגלס, במכתב אל אוגוסט בבל, מציע לו שינוי בתוכנית
המפלגה הסוציאל-דמוקראטית (מצוטט גם כן אצל לנין): "כל עוד נזקק הפרולטאריון
למדינה, הריהו נזקק לה לא למען עניין החופש אלא לצורך דיכויים של מתנגדיו, ובהינתן
האפשרות לדבר על חופש, הרי המדינה בתורת שכזו, חדלה להתקיים. היינו מציעים, לפיכך,
לקבוע בכל מקרה במקום המילה מדינה את חברתה (Gemeinwesen) 'קהילה', מילה גרמנית עתיקה, מצויינת, ההולמת את המילה הצרפתית 'קומונה'."
ומוסיף לנין:
"משום כך, באומרו במשפט האחרון 'היינו', מתכוון
אנגלס בלי ספק להציע למנהיג מפלגת-הפועלים הגרמנית בשמו הוא ובשם מארכס למחוק מן
התוכנית את המילה 'מדינה' ולהמירה ב'קהילה'. איזו צווחה על 'אנארכיזם' היו צווחים מנהיגי
ה'מארכסיזם' של עכשיו, שסיגל לעצמו לנוחיותם של האופורטוניסטים, אילו היו פונים
אליהם בהצעה של תיקון התוכנית ברוח זו!"
"יצווחו כאוות נפשם. על כך תשבחם
הבורגנות".
דברים כדורבנות. אילו היה לנין מחליף את ההגדרה
"מדינה" ל"קהילה" גם בניסוחיו האחרים, היו חילוקי הדעות בינו
לבין אנארכיסטים רבים בנושא זה נעלמים לגמרי.
*
נדמה לי שמסקנתו של ספר זה יכולה להיות שבין רעיונות
המארכסיזם המהפכני, לבין רעיונות האנארכיזם המהפכני קיימת חפיפה גדולה. אפשר לומר
כי במידה מסויימת, במאה ה-20, הלך ונסגר מעין מעגל היסטורי:
מהפכנים שגדלו על ברכי התיאוריה האנארכיסטית למדו לקח
מן הניסיון ההיסטורי וקיבלו חלק נכבד וחשוב מהתיאוריה המארכסיסטית;
מהפכנים שגדלו על ברכי התיאוריה המארכסיסטית למדו לקח
מן הנסיון ההיסטורי וקיבלו חלק נכבד וחשוב מהתיאוריה האנארכיסטית;
אלה כן אלה יכולים למצוא את עצמן היום באירגון
סוציאליסטי מהפכני אחד, כשהם מסכימים על אותם עקרונות. נסיונות להגדיר ארגון כזה
הגדרה סמאנטית כ"אנארכיסטי" או כ"מארכסיסטי" הם חסרי כל ערך -
שהרי העיקר הוא התוכן הממלא את ההגדרה, ולא ההגדרה עצמה.